הילוך מקרי | תערוכת יחיד

טקסט אוצרותי | רן קסמי-אילן

הזמן הזה הוא זמן של אמתות מוחלטות: שחור או לבן, טוב או רע, רווח או הפסד, 1 או 0. אפשרות שלישית אינה קיימת. הפנמנו את שפת הקוד, וכעת אנו מנסים להחיל אותה על כל החלטה, כל תפישה, כל אפשרות. אנחנו מבקשים להציג את כל הדברים על סקאלה יחידה, כאילו ניתן לפרוט כל דילמה מוסרית, התחבטות פיננסית והעדפה קולינרית לערכיו של מטבע יחיד, בעל שער חליפין ידוע. כאילו ניתן לבחון באותו אופן את הבחירה במכונת הכביסה שנרכוש, במקצוע שנעסוק בו ובערכים שננחיל לילדינו.

אמת מידה יחידה כזו היא אשליה, כמובן. ואף על פי כן, היא אשליה חשובה. בעולם מורכב עד בלי שאת, היא מאפשרת לנו לדמיין את חיינו כמערך שדבר מוביל בו לדבר אחר בצורה מושכלת – כזו שנוכל לחזות, בהינתן די נתונים וכוח עיבוד. כאילו היה העולם מערך נקי של סיבות ותוצאות, לא מכלול פרוע ששרירותיות המקרה תלויה בו מעל ראשנו כחרב המתהפכת.

שפת הקוד הבסיסית, הבינארית, עריצה. היא אינה יכולה להכיל את החוויה האנושית על כל מורכבותה ודקויותיה. ובכל זאת, דווקא עריצותה וקשיחותה הן המפתות אותנו להשליך עליה את את יהבנו. המחשבה שאין בחירות נכונות או שגויות באופן מוחלט – ושגם אילו היו, לא היו לנו הכלים לקבל אותן – קשה מנשוא.

"הילוך מקרי" הוא תהליך מתמטי המתאר תנועה אקראית לאורך זמן, ובמרכז תערוכת היחיד החדשה של ליאת סגל ניצבת מכונה המנכיחה ומיישמת תנועה אקראית כזו. מיצב זה, המתפרש על שטח הגלריה של משכן האמנים כולו, נחלק לשלושה – גורם, אפקט וגל.

גורם

הגורם הוא גליל מתכתי גדול: במה מוגבהת כמזבח ובראשה מתוחה יריעת לָטֵקְס שחורה. על היריעה נח מטבע.

מנגנון פנימי שואב ומשחרר את יריעת הלטקס מדי כמה שניות, ובכך מניע אותה להטיל את המטבע ללא הרף, עץ או פלי שוב ושוב, לנצח. זו מכונה פְלִיפִּיסטית. היא מחזיקה שתי תוצאות אפשריות בלבד. שתיהן מוחלטות. אין לה ולא לנו שליטה בצד שעליו יפול המטבע. ההכרעה בלתי נמנעת, בלתי רצונית, בלתי נשלטת. התפלגות אחידה ובדידה, אקראית, חוזרת ונשנית. הגורל מוטל באוויר, מתהפך, נקבע. זה הרי טיבה של הטלת מטבע: היא מקילה עלינו להכריע בין אפשרויות שונות כאשר אין לנו נתון מכריע להסתמך עליו, ולחלופין, כאשר אין להן מידה ערכית משותפת שנוכל להיעזר בה.

התוצאה של כל הטלת מטבע נקלטת בעדשת המצלמה שמעל הגליל. היא מוצגת בערכים בינאריים על לוח תצוגה אלקטרוני, המתעדכן מדי כמה שניות. המספרים המופיעים על הלוח מספקים לנו קריאה אמפירית של הטלת המטבע. האם אפשר להסתמך עליה? לא ברור. לוח המספרים פונה הלאה משם, אל שני רכיביה האחרים של המכונה.

המטבע המוטל הוא דולר אחד מסדרה שהוטבעה בשנים 1979–1981 עם דיוקנה של סוזן ב. אנתוני, מחלוצות התנועה הפמיניסטית. זה המטבע האמריקאי הראשון שנשא את דיוקנה של אשה. הוא מעולם לא היה פופולרי, וייצורו הופסק במהרה. לצד צדודיתה של ב. אנתוני, שהניחה את יסודות התנועה למען זכות הצבעה לנשים, מופיע המשפט הידוע "In God We Trust", המוטו האמריקאי הרשמי מאז 1956. על צדו השני של המטבע, מעל ראשו של העיטם לבן–הראש שבפיו ענף זית, נמצא הכיתוב הלטיני "E PLURIBUS UNUM", ״מִתּוֹךְ רַבִּים אֶחָד״, המוטו האמריקאי הבלתי רשמי משנת 1872 ועד 1956. צדו האחד של המטבע נוטה לדטרמיניזם. האחר דוגל באחדות הנוצרת מחיבור של זהויות אינדיבידואליות רבות, שבעניינים רבים הן ודאי חלוקות זו על זו ואין להכריע ביניהן. לחלופין, ייתכן שכל המטען הסמלי שנושא המטבע אינו אלא ניסיון של הח"מ למצוא תבנית, לחבר בין הנקודות לכדי משמעות נהירה.

אנחנו הרי מחפשים תבניות ומתחקים אחר כללים בלא הרף. במקרה שלא נמצא כאלה, נמציא אותם. אנו מודעים לכך שרצף אירועים יכול להתקיים באקראי, אבל מעדיפים להאמין בחוקיות. להשליך את הציפיות שלנו על העולם ולקוות שייערך בהתאם.

אפקט

ההדרכה של המטבע מפעילה את הרכיב הבא במכונה שבנתה סגל, והעיגול המהווה את בסיס הגליל ברכיב הראשון – הגורם – חוזר בקנה מידה גדול יותר על הקיר בצדה האחר של הגלריה. העיגול שב ומשמש שם בסיס, אך הפעם הוא בסיסו של קונוס שמרכיבות 1,165 רצועות הפוליאוריטן השחורות והצרות שפורצות ממנו, נמתחות ומתנקזות לעבר נקודה במרכז החלל: טבעת מתכת מבהיקה, נזם אשר צף במרכז החלל, נקודת מגוז הוֹפְכִית המתווה מעין רישום תלת–ממדי עדין ומדויק.

הגוש השחור הולך וצר. הרצועות מתרחקות מצורת העיגול שהן מתוות על הקיר ומתאחדות לכדי מאסה כהה ומבריקה. מִתּוֹךְ רַבִּים אֶחָד. על הפלא הזה, התלוי בין שמים וארץ, פועלים כוחות המתיחה שמפעילות שתי חגורות מכניות המושכות את הקונוס מעלה ולצדדים, כמו גם משקולת פליז המושכת אותו מטה.

תוצאות הטלות המטבע מתורגמות לערכים המוזנים למנוע המושך את החגורות בכיוונים שונים. הטבעת נעה במידה מינורית בלבד תחת השפעת החגורות והמשקולת. הקונוס נע לאט מצד לצד, רצועותיו נמתחות ונרפות חליפות, מחזירות אור, צלן רוטט באלפי קווים אלכסוניים על הקיר והרצפה. כמו חוטם ענק של חיה, תנועותיו מדודות ומגושמות, כל אחת מורכבת מהמוני פרטים ושברירי כוחות. הטלת המטבע, אם כן, מעירה את רוח הרפאים שבמכונה וחותרת תחת מעמדו של הקונוס כאובייקט דומם.

אנו מייחסים חיים לקונוס בגלל תנועתו, אך גם בגלל האסתטיקה ששיוותה לו סגל: הטבעת הנחזית כנזם, הרצועות הנחזות כרתמות, החבלים. אנו מייחסים לכוחות הפועלים משמעות חברתית, בין–אישית. קשירה פירושה שיש מי שמבקש לכבול, להטיל משמעת. שליטה פירושה שיש מי שנכנע.

אנחנו לא יכולים להיות אדישים למה שאנו מזהים כאובייקט ברגע שבו הוא מתחיל לנוע באופן המשווה לו מראית עין של חיים. מטבענו אנו נוטים להשליך את אנושיותנו אל מעבר לגבולות האנושי. אנחנו מייחסים רצון לאובייקטים דוממים וחווים תגובות רגשיות עזות מול מכונות. ההזדהות שלנו עם המכונות דו–כיוונית: הורגלנו לראות גם בעצמנו מכונות מחוכמות. מכונות חשיבה. מכונות הישרדות. תחת משקל המטאפורות של עידן המחשוב, אנו רואים את הדעת שלנו עצמה כמעין מנגנון עיבוד מידע.

גל

תנועת הקונוס בחלל נקלטת בעדשת מצלמה נוספת, ומיקומה של הטבעת מפעיל את התנועה השלישית.

העיגול שב ומופיע גם ברכיב השלישי של המכונה. תחילה היו המטבע והבמה המוגבהת; עיגול קטן בתוך עיגול גדול ממנו. אחר כך הופיע העיגול על הקיר, שם שימש בסיסו של קונוס הרצועות השחורות. קוטרו גדל. כעת, במופע התנועה השלישי, הוא גדל שוב.

העיגול הוא שלמות, המשכיות. אין לו התחלה ולא סוף, לא פינות ולא צדדים. כל נקודה על המעגל שווה לאחרות במרחקה מן המרכז. היחס הקבוע בין קוטר המעגל והיקפו יעמוד תמיד על אותו מספר (אי–רציונלי). צורת העיגול היא סמל ותיק. הדוגמאות לא יימנו מרוב: מעגל ההתכנסות בתרבויות שבטיות, תשעת מעגלי הגיהינום של דנטה, הילות הקדושים הנוצרים. העיגול הוא נצחי. אלוהי, כיאה לצורה סימטרית שאין מאוזנת ממנה. גם המתווה החללי מבוסס העיגולים שמספקת לנו סגל פולחני באופיו. יש בכך דבר–מה המושך את לבנו: אנו מבכרים את הטקס על פני המציאות העירומה. הוא מפשט אותה. יש בו ביטחון. הבטחה לגאולה, ולכל הפחות, לשליטה.

הגל, הרכיב השלישי במכונה, הוא במה מתכתית עגולה. פני השטח שלה שחורים ומבהיקים. מאות כוסות מים שקופות, בגדלים שונים ובצורות שונות, מוצבות עליה. הן הפוכות, שפתותיהן נושקות למשטח הבמה, כל אחת מלאה במים כדי מחציתה. בכל יחידה כזו כמה מגנטים קטנטנים. מאות חֲמָמִיות שקופות ובכל חֲמָמִית – הַס, פֶּן תָּעִיר! – שוכן לו מגנט זעיר.

תנועתו של הקונוס מעלה אדוות במשטח הכוסות ההפוכות, ומתורגמת לתנועה של מערך מגנטים נוסף, בלתי נראה, המצוי מתחת לבמה. תנועתו קוראת את אלפי המגנטים הזעירים שבכוסות לפעולה. והם נענים מיד, קופצים תזזיתית, מתנגשים בקירות השקופים של יקומם הפרטי, מסעירים את המים סביבם ושוב דוממים. ממתינים לקריאה הבאה. קהילה של בודדים, כל אחד כלוא בבועה משלו, יחדיו הם מרצדים, יחדיו נוקשים בקירות השקופים של כלאם העגול, המושלם. פעולותיהם דומות אך נפרדות. הם מערכת מורכבת. הם המון.

האוטונומיה האוטומטית–שרירותית שמביאה בפנינו סגל אדישה למשמעות פעולתה – ואת הפעולה הזו לא ניתן להגדיר כשלילית או חיובית. מבחינה סטטיסטית, ככל שתימשך הטלת המטבע והכוחות השונים ימשיכו בפעולתם, הפעולה תתמצע, אך השונות תגדל: ברוב המקרים אמנם נישאר סמוך לממוצע, אך לאורך זמן עולה הסבירות להגיע גם לקצוות רחוקים יותר ויותר.

ליאת סגל, אמנית שמגיעה משדה מדעי המחשב והביולוגיה, מתרגמת מידע ומערכות מורכבות לכדי חללים פיזיים. היא עוסקת בשאלות קיום בעידן נְתוּנֵי עָתֵק על ידי הגשמתם בחומר. וכאשר המידע מוגשם, כאשר אנו יכולים לעמוד לידו, לבחון אותו בעיני הבשר, אנו יכולים ללמוד משהו על הזהות העצמית שלנו, על רצון חופשי ועל בחירה בזמן הזה.

בעבודותיה, סגל מנסה לשלוט בבלתי נשלט, לאלף את השרירותי, להכיל את המורכב יתר על המידה. היא מודעת היטב לחוסר האפשרות של הדבר, אך ממשיכה בשלה. ולמה לא?הידיעה שדבר כלשהו הוא בלתי אפשרי מעולם לא מנעה מאיתנו לרצות בו. הרצון הזה הוא חומר גלם, הוא אסון והוא חיים. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה.

אם לא נחליט אחרת.